תוכן הכתובה

נוסח הכתובה הוא מסמך הכולל את התחייבויות הבעל לאשתו. החיובים הללו מפורטים בשטר הכתובה אך הם תקפים גם בלעדיו מחמת הנישואין עצמם.

ישנן שלוש התחייבויות מדאורייתא, והן: 1. שְׁאֵר (אוכל). 2. כסות (בגדים). 3. עונה (קיום יחסים).

וישנן שבע התחייבויות מדרבנן: 1. תשלום 'עיקר כתובה' (מאתיים זוז). 2. לרפאותה, אם חלתה. 3. לפדותה, אם נשבית. 4. לקברה, לכשתמות. 5. אם הבעל ימות לפניה, היא תתפרנס מנכסיו ותדור בביתו כל זמן שהיא אלמנה. 6. ובנותיה ממנו יתפרנסו מהנכסים עד לאירוסיהן. 7. אם הבעל ימות לאחריה, בניה הזכרים יקבלו מלבד חלקם בירושה עם אחיהם, גם את כתובתה.

'עיקר הכתובה' הוא הסכום שמחוייב הבעל לשלם לאשתו במקרה של גירושין או פטירת הבעל, ו'תנאי כתובה' הם שאר החיובים האמורים לעיל.

בכתיבת נוסח הכתובה, ובייחוד בשמות האנשים והמקומות המוזכרים בה, ישנם דגשים הלכתיים רבים, ועל כן הרב המסדר את הכתובה צריך להיות בקי היטב בדינים אלו ולנסח את הכתובה באחריות ובזהירות הנדרשת.

מכיוון שאלו הן התחייבויות החתן, כדאי שילמד את תוכן הכתובה ומשמעותה מבעוד מועד.

 

מעמד כתיבת הכתובה

מנהגנו לכתוב את הכתובה והתנאים ביום החופה. יש להשתדל שהכתובה תכתב ותחתם מבעוד יום, אף כשהחופה מתקיימת בלילה. במידה ולא הייתה אפשרות – כותבים וחותמים בסמוך לחופה.

מנהג נאה הוא שהחתן חותם על הכתובה לאחר שהרב מסביר לו את תוכנה, וכן נהגו בקביעות חלק מעדות המזרח.

שני עדי הכתובה החתומים עליה צריכים לראות כיצד החתן חותם.

התחייבות החתן על הכתוב בשטר הכתובה נפעלת על ידי קניין, כפי שנעשה כל קניין – נותנים העדים לחתן בגד וכאשר הוא מרימו וקונהו – הוא משתעבד לחיובים הכתובים בכתובה זו.

 

נוסח הכתובה

הכתובה פותחת בתאריך, במקום ובשמות החתן והכלה והוריהם.

לאחר מכן עוברים העדים לתאר את המעמד בו המיועד מבקש מהכלה "הוי לי לאנתו כדת משה וישראל".

תמורת הסכמתה מתחייב הבעל:

ואנא אפלח [אעבוד (או אשכיר את עצמי כפועל)] ואוקיר [אכבד אותך] ואיזון [אדאג לך למזונות] ואפרנס [ב-1. בגדים. 2. שאר צרכיך] יתיכי ליכי, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא [כפי שנוהגים אנשים יהודים .. שעושים כל זאת לנשותיהם באמונה (בלי קמצנות)], ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא [אתן לך את הכסף שמגיע לך ("עיקר כתובה") מאתיים זוזי כסף (אם היא בתולה) שראויים לך מהתורה (דהיינו, כסף צורי ששווה יותר)], ומזוניכי [המזונות (שאר)] וכסותיכי [הבגדים (כסות)] וסיפוקיכי [שאר הצרכים] ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא [עונה].

העדים מתארים את הסכמתה: וצביאת [והסכימה] מרת .. בתולתא דא, והות ליה לאנתו [ונהייתה אשתו] ודן נדוניא דהנעלת ליה [וזוהי הנדוניה שהכניסה לו] מבי .. [מבית (כותבים מנין היא קיבלה אותה)] בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטין במאני דלבושא [בכלי לבוש] בשימושי דירה [כלי הבית] ובשימושא דערסא [ובכלי המיטה].

החתן מקבל על עצמו: 1. אחריות על הנדוניה בשווי של "מאה זקוקים כסף". 2. תוספת כתובה: מלבד מאתיים הזוז, עוד "מאה זקוקים כסף".

בנוסף לכך, החתן מקבל על עצמו את אחריות תשלומי שטר הכתובה, הנדוניה והתוספת, עליו ועל יורשיו אחריו – להתפרע מכל שפר ארג נכסין [להפרע גם מהנכסים המשובחים (ולא זיבורית כעיקר הדין)] וקנינין דאית לי תחות כל שמיא [וגם מכל קנייני שתחת כל השמים] דקנאי ודעתיד אנא למקני [שקניתי בעבר ושאקנה בעתיד] נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות [נכסים שיש להם אחריות (קרקעות), ונכסים שאין להם אחריות (מטלטלים)], כלהון יהון אחראין וערבאין [כולם יהיו אחראים וערבים] לפרוע מנהון שטר כתובתא דא נדוניא דן ותוספתא דא מנאי [ממני] ואפילו מן גלימא דעל כתפאי [מהגלימה שעל כתפי] בחיי ובתר חיי מן יומא דנן ולעלם.

את האחריות הזו החתן מקבל על עצמו כחומר כל שטרי כתובות ותוספתות דנהגין בבנת ישראל העשויין כתיקון חכמינו ז"ל, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי [דהיינו, שלא יוכל לטעון שסמך על דברים והוא היה מוטעה, או שיטען שזהו נוסח השטר של הסופר, והוא לא התכוון להכל].

ומסיימים העדים, שקנינו ממנו בכלי הכשר לקניין, ו"הכל שריר וקים".

ולאחר מכן חותמים העדים על הכתובה.

 

התוכן הפנימי של 'שאר כסות ועונה"

הרבי מבאר ששלושת ההתחייבויות שמן התורה, מצביעות על שלוש דרגות בקשר בין יהודי להקב"ה (שהרי ה' הוא החתן וכנסת ישראל היא הכלה), מצד אור הממלא, אור הסובב והמשכת עצמותו יתברך, וכך משתלשל גם בקשר הזוגי כפשוטו:

שאר – מזון: נכנס בפנימיות ונהפך להיות דם ובשר כבשר האוכל, וזוהי בחינת ה"ממלא כל עלמין", זהו הקשר הגשמי בין החתן והכלה.

כסות – ביגוד: מכסים את האדם ואינם נכנסים אל תוכו, וזהו הקשר המקיף בין בני הזוג – הקשר הנשמתי שלהם.

עונה: החיבור של גוף ונשמת הבעל והאישה. מצד אחד זהו קשר גשמי ופיזי, אך לאידך יש בכך חיבור נשמתי עמוק ביותר בין בני הזוג, דבר שיכול לאפשר להם להתחבר לכוח האין-סוף של עצמותו יתברך שכן הנשמות הן חלק אלוקה ממעל, וכתוצאה מכך פועלים שתהיה התחדשות בעולם – לידה, התחדשות שנובעת רק מכוח עצמות א"ס ב"ה.

 

קריאת הכתובה ומסירתה לכלה בחופה

אחרי סיום שלב הקידושין בענידת הטבעת, קוראים את הכתובה תחת החופה. הטעם לקריאת הכתובה בשלב זה הוא להפסיק בין 'ברכת אירוסין' ל'ברכות נישואין' ולברך שוב ברכת 'בורא פרי הגפן' בברכות הנישואין. 

לאחר מכן מוסרים את הכתובה לחתן שנותן אותה לכלה, וראוי שהעדים יראו כיצד החתן מוסר לה את הכתובה. לאחר החופה תמסור הכלה את הכתובה לאחת מקרובותיה שתשמור עליה היטב במהלך החתונה, ולאחר החתונה עליה לקחתה לביתה. 

הכתובה היא מסמך התחייבויותיו של הבעל כלפי האישה ועליה להימצא תמיד בחזקתה בחיי הנישואין, וראוי שתאכסן אותו במקום ששומרת בו את חפציה האישיים. חכמים הזהירו שאסור לבעל לשהות עם אשתו בלי כתובה, ולכן אם היא אבדה או הושחתה יש לפנות לרב הבקי בהלכות אלו ולכתוב כתובה חדשה בנוסח מיוחד המכונה "כתובה דאירכסא" [=שנאבדה].